יום שני, 11 ביולי 2016


אני מצטערת לחשתי להיגיון...
אין בי כוחות יותר להתנצל על דברים שלא באחריותי..
אין בכוחות נפשי לסחוב עוד טעויות של החיים ושלאחרים.
אני מצטערת לחשתי לגופי...
גבי כבר קורס מעומס המסע הזה שהמסלול בו עוד לא גמור
ואולי גם לא החל...

אין בכוחותיי עוד לסחוב עליו גם את זה.
אני מצטערת אמרתי ...
אין בלבי עוד מקום לבלבול ולשקר ובראשי - לעקשנות ולעקרונות. עייפתי ממלחמות החיים צעקתי...
וכבר לא היה מקום להד קולי בין קירות חדרי.

עייפתי מהמרחק מהכאב מחוסר האונים
מהחוזק שנוצר בחולשה
ומהשלם שנבנה מהשבור...
עייפתי מחוסר הוודאות ומהנסתר על הגלוי
רק מנוחה ביקשתי,
קצת בצד הדרך,
תהיי חזקה עכשיו! אמר הזיכרון תהיי חזקה,
כי הכל זמני,
ובסוף גם זה יעבור...


יום שני, 4 ביולי 2016




השיר שלנו מתנתגן ברכב ואתה בנהיגה... צולל בכביש מגניב מידי פעם מבט... מחייך לעצמך

השיר שלנו מתנגן ברכב ואני צוללת אליך חוקרת כל מבט כל תו בפנים שלך החיוך שאתה מגניב לי והיד שלך שמונחת על הרגל שלי...
מסתכלת על הדרך שעוברת, והרוח שנכנסת בחלון מזכירה יום חדש בלי עצב ואהבה ביחד... עוד יום שהלבד ממך מרגיש הכי שלם.
השיר שלנו מתנגן ברכב ממלא את הראש במנגינות והיד שלך מתופפת על ההגה בקצב מדויק בדיוק כמו הלב שלי שאתה לידי מעביר יד בשיער מלטף לי את הראש , מרים את היד שלי ומרפרף נשיקה חטופה ואני כמן המנגינה מתמלאת בעצמי בצלילים האלו... בשיר הזה שמלא תקווה שמשהוא חדש יקרה רק שזה לא יגמר ,לא יקטע ..
אני חושבת על כל מה שאפשר אם רק היה את האומץ לשבור מחסומים והגדרות בזמן שהרכב נוסע והנופים משתנים
אני עוצמת עיינים נושמת את הרגע נושמת אותך נזכרת שהכל זמני בעולם הזה שלנו, כמו הנסיעה הזאת כמו השיר שלנו שמסתיים לנגן את עצמו ברקע ומזכיר שהכול בסופו של דבר עובר.. כמו הלב.. כמו הרגש...

התמונה - מכאן.



אני יושבת על החוף
חושבת על להשאיר את הכל בים,
לאפשר לגלים לשטוף הכל
את הפחדים
את השתיקות והמחשבות..
לתת לשמש לעטוף את השקרים
לייבש את הדמעות..
לזרוק הכל לים,
לתת לכול לטבוע
להשאיר לזיכרונות לשקוע לקרקעית.. 

אני חורטת על החול הרטוב מילים של אהבת ילדות
ונשבעת לזכור לנפץ אותם על המזח הרחוק..
שיתמוססו ברוח
שישנו את כיוונם למקום אחר
מקום שבו יש להם את היכולת לנבא את העבר בעתיד,
ובהווה מושלם, מושלם מידי..


התמונה - מכאן.



"אנחנו חיים בתוך כובע של קוסם"
הוא אמר לי ממרום גילו.
ואני הסתכלתי עליו בעיניים שמנסות להבין...
תסביר- אמרתי לו.

"כובע הקוסם" אמר,
מלא בהפתעות בריגושים... בפחדים בחידושים..
אנחנו לא באמת יכולים לגלות מה יצא מהכובע בכל פעם..
אולי מטפחת ארוכה וצבעונית
אולי מקל שחור וקופצני
אולי בכלל ממתק
או יונה שתפרח
אבל בכל סיבוב מובטח מופע מרהיב...!!
"כובע הקוסם"! סגר ואמר.


ו
אנחנו? יכולים להשיג גם כובע כזה??
שאלתי..


אויי לא ילדה!
זה רק לקוסם שידיו מיומנות בקסם ושליטה במופע..
קטנים אנחנו לכך.


ואין אפשרות לנחש? שאלתי מבולבלת..


אוו.. בטח ילדה,
תמיד אפשר לנחש..
אבל את מוח הקוסם אין לצפות.


ובמה זה תלוי? זרקתי לאוויר... 


לקח את ידי, ליטף אותה ואמר..
בחיים ילדה. בחיים.


התמונה- מכאן.